בליל ה-17 במאי 1977, לאחר שהתמודד ב-8 מערכות בחירות, זכה בגין בניצחון הגדול והפך למנהיג הרוב בכנסת, בעוד שבמחנה השמאל נשמעו גם קריאות מחאה, כגון קריאתו של אחד מבכירי מנהיגיו, יצחק בן אהרון – "העם טעה".
בשעה 1:00 אחר חצות הגיע בגין לאולם העצמאות במצודת זאב. מוקף בבני משפחתו ובתומכים, אמר דברי הוקרה לרעיו ולעמיתיו הפוליטיים, ובסיום הנאום הודה לרעייתו עליזה: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר, בארץ זרועת מוקשים."
כעבור חודש הציג בגין את ממשלתו החדשה בפני הכנסת, קיבל את אמונה והפך לראש הממשלה השישי של מדינת ישראל. בנאום השבעתו אמר, "נעשה [עבודתנו], חברי ואני, במסירות, בנאמנות, במצפון טוב, בלב בוטח ובאמונה כי בעזרת השם ניטיב עם העם".
החלטתו הראשונה כראש הממשלה היתה עריכת מחווה הומניטארית כלפי פליטים מווייטנאם שנדחו על ידי מדינות רבות. בגין הורה לקלוט בארץ 66 פליטים שנאספו ע"י אוניית סוחר ישראלית והזכיר את הספינות עם פליטים יהודים בשנות ה-30, ובהמשך הורה על קליטת 1700 פליטים וייטנאמים נוספים.

במישור הכלכלי, פעל בגין לפיתוח אווירת כלכלה חופשית ברוח מדינות המערב. במסיבת עיתונאים דרמטית שנערכה ב-29 באוקטובר הכריזו בגין ושר האוצר שמחה ארליך על הסרת הפיקוח על מטבע-חוץ, בדרך ליצירת ליברליזציה במשק והרחבת חירות הפרט תוך הקטנת מעורבות הממשלה. החלטותיו של בגין היו המהלכים הראשונים בדרך להפיכת הכלכלה הישראלית לכלכלה מערבית, המונעת על-ידי יוזמה פרטית.
במישור המדיני, הכריז בגין כי משימתו הראשונה היא עשיית שלום עם מדינות ערב. באוגוסט 1977 הוא יצא למפגשים מדיניים ברומניה, אשר הולידו מגעים עם מרוקו שהביאו לפגישת ראש המוסד עם המלך חסן, ובהמשך נשלח למרוקו משה דיין, שר החוץ דאז, לפגישה עם יועצו של סאדאת, חסן תוהאמי.
התמורות המדיניות הובילו את נשיא מצרים אנואר סאדאת להכריז כי הוא מוכן להגיע לכנסת ולהתחיל במו"מ ישיר עם ישראל. בגין נענה לקריאתו, ובמוצאי שבת, 19 בנובמבר 1977, נחת הנשיא המצרי בישראל. בנאומו בכנסת הכריז בגין כי "המלחמה היא נמנעת; השלום הוא בלתי נמנע", ותהליך השלום יצא לדרך.