אכן יהיה קשה לקבוע באופן נחרץ איזו לחימה מוסרית ואיזו לא, אולם מה שכן ניתן לקבוע באופן יחסית אמפירי הוא באיזה אופן מגביל את עצמו הארגון הלוחם על מנת לעמוד בסטנדרטים מוסריים שהוא מעמיד לעצמו.

למשל: כשצה"ל מודיע למשפחת מחבל בעזה שביתם יופצץ, הוא בהכרח פוגע בסיכוי הפעולה להצליח מכיוון שהוא נותן למחבל הזדמנות לברוח או לחבל באופן אחר בפעולה. מצד שני, הודעה שכזו מונעת פגיעה שלא לצורך בחפים מפשע – עיקרון שצה"ל מצהיר כי הוא דבק בו.

במאמר זה נבחן את שלוש המחתרות היהודיות שפעלו בתקופת היישוב היהודי עד להקמת המדינה, נשווה בין פעולות שניתן להשוות ביניהן ובסוף נוכל להחליט בעצמנו – איזו מחתרת פעלה באופן המגביל ביותר בהתאם לסטנדרטים של מוסר שהיא עצמה קבעה? 

ארגון "ההגנה" היה מאופיין בקו פרגמטי שנמנע מעימות ישיר מול הבריטים כל עוד אלו נלחמו בהיטלר. בקשר לערביי ישראל נקט בן גוריון בגישה לפיה יש ליצור בכל מחיר רוב יהודי בארץ ישראל – גם אם זה מצריך פינוי פיזי של התושבים הערביים (יש לזכור שהצעות אלו נתקבלו לפני כינון 'אמנת ז'נבה' ולא היו בלתי-חוקיות באותה התקופה מבחינת המשפט הבינלאומי). כמו כן, תכנית ד' של ההגנה, שצלחה והביאה ליצירת רצף טריטוריאלי יהודי משמעותי, הביאה עימה את גירוש רמלה-לוד, ה"נכבה" הערבית – והולידה את בעיית הפליטים הפלסטינית. ברמה ההצהרתית – 'ההגנה' כשמו כן הוא, הוקם למטרות הגנה, ועם חלוף השנים החליף את הטקטיקה שלו בלחימה יזומה. 

ברל כצנלסון, שהיה מזוהה עם הציונות הסוציאליסטית, היה הראשון שהגה את מושג "טוהר הנשק" (הקונגרס הציוני ה-כ"א בז'נבה) ובכך חרט על דגלה של 'ההגנה' את המונח שיהפוך לימים לאחד מערכי צה"ל המרכזיים במסמך "רוח צה"ל". בשיחה קצרה שנזדמנה לי עם מחבר "רוח צה"ל", פרופ' אסא כשר, אמר הפרופסור כי "טוהר הנשק" הוא הערך היחיד ששאב מתקופת המחתרות עת הגה את עקרונות המסמך.

ארגון "האצ"ל" נוצר מקבוצת פורשים משורות "ההגנה" לאחר שלא הסכימו למדיניות ההבלגה מול הבריטים ובשל חוסר היוזמה ההתקפית לטענתם של "ההגנה" בלחימה מול הערבים. ארגון האצ"ל נחשב אמנם ל'ניצי' יותר בחזיתו כנגד הבריטים, אולם בפעמים רבות מאוד הגביל את פעולותיו מתוך בקרה מוסרית פנימית: הדוגמא הבולטת ביותר היא בפיצוץ מלון המלך הדוד שהתרחש בסוף יולי 1946. מבצעי הפעולה נקטו במספר צעדי זהירות שהיו עלולים לחבל באיכות הפעולה – הבולטים שבהם הוא שינוי ציר ההגעה למלון על מנת שלא לעבור במתחם האורחים של "קפה רז'נס", פיצוץ פצצה קטנה לפני פיצוץ המלון על מנת להתריע ולהבריח נוכחים (בדומה לנוהל "הקש בגג" הצה"לי כיום), והודעה טלפונית למזכירות המלון, מערכת ה"פלסטיין פוסט", והשגרירות הצרפתית הסמוכה על הפיצוץ הקרב ובא. בתקופת ה"סזון" הסגירה מנהיגות "ההגנה" חברי אצ"ל ולח"י לבריטים על מנת שאלו ילכדו את חברי המחתרות ה'סוררות' וזאת במטרה לשמור על יחסים תקינים עם שלטון המנדט. מנהיג מחתרת האצ"ל, מנחם בגין, החליט – על אף הביקורת הפנימית – שלא להשיב מלחמה ל"הגנה" והכריז כי "לא תהיה מלחמת אחים" גם במחיר הקרבה גבוה של ארגונו.

ארגון "הלח"י" נוצר בשנת 1940 מקבוצת לוחמים שפרשו משורות "האצ"ל" לאחר שלא הסכימו למדיניות האצ"ל להפסקת הלחימה בבריטים כל עוד אלו נלחמים באויב הנאצים. ארגון הלח"י נחשב לסורר ול'ניצי' ביותר מבין המחתרות היהודיות, הן בעיני שלטון המנדט הבריטי דאז, והן כפי שנתפש בספרי ההיסטוריה הישראליים. ארגון הלח"י היה ארגון בעל תפישה תוצאתנית מאוד, וכמעט כל פעולה שראה בה כמיטיבה עם העם היהודי הייתה כשרה בעיניו. הארגון ביצע התנקשויות בדיפלומטים בכירים ובאישים בריטים בכירים כדי להשיג "נצחונות טקטיים" והישגים תודעתיים (רצח הקצין קונקווסט, רצח ברנדוט, רצח לורד מוין, ונסיון רצח הנציב העליון). בלחימה בערבים מתאר לוחם הלח"י לשעבר עזרא יכין בספרו "אלנקם", שבלחימה על ירושלים טקטיקת הלחימה של הארגון הייתה פיצוץ בתי תושבים על יושביהם במטרה לפלס דרך ללוחמי המחתרת.

פעולה תוצאתנית בולטת במיוחד הייתה בשנת 1941 עם ניסיונו של מנהיג המחתרת, אברהם "יאיר" שטרן, לכרות עם גרמניה הנאצית ברית שתקדם את האינטרסים הן של גרמניה והן של היהודים בישראל: כוונת הלח"י הייתה שהארגון יילחם נגד אויבת המשותפת בריטניה, ומנגד ארץ ישראל תקלוט את כל יהודי אירופה בהם היטלר לא היה מעוניין. ההצעה נמסרה לדיפלומט גרמני, ולמרות שהוצעה מספר פעמים בדרכים שונות – לא זכתה למענה מצד גרמניה. חשוב לציין כי למרות שהאנטישמיות הנאצית הייתה ידועה לכל בשנת 1941, שואת יהודי אירופה לא הייתה ידועה ברבים וליהודי ארץ ישראל בפרט (לקריאה נוספת על נסיון ההתקשרות עם גרמניה הנאצית: בנימין אליאב, היישוב בימי הבית הלאומי, עמוד 100 וגם באתר מוזיאון הלח"י).

אז מי הייתה המחתרת המוסרית ביותר? את זה אי אפשר לקבוע, כי אז נאלץ לעסוק בשאלה המתישה  – "מה הוא מעשה מוסרי?"
אולם למרות הגיוון הרב במעשי המחתרות והכאוס ששרר באותה התקופה, בהחלט ניתן לקבוע קווים כלליים המעידים על שונוּת מוסרית ביניהן.

מסקירת פעולות המחתרות, עקרונותיהן ורוח מנהיגיהן, ניתן לקבוע כי מחתרת האצ"ל ריסנה את עצמה בצורה המגבילה ביותר את פעולותיה מסיבות מוסריות. גם במורשת "ההגנה" ניתן לראות מגבלות מוסריות, והבולטת שבהן היא ערך "טוהר הנשק" המלווה אותנו עד היום. מחתרת הלח"י הייתה ללא ספק המחתרת בעלת הגישה התוצאתנית ביותר, שתוצאות פעולותיה היו עבורה לצידוק מוחלט עבור דרכי פעולתה.

תמיר מנדובסקי, מחבר עבודת המחקר "אתיקת המחתרות: פרקטיקה ורעיונות, בין תוצאתנות לדאונטולוגיה", הוא בוגר תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ותקשורת ומאסטרנט (MA) לחקר סכסוכים, ניהולם ויישובם ב"מרכז שווית לחקר סכסוכים" באוניברסיטה העברית, ובעל הבלוג "סכסוכולוגיה" המסקר את תחום חקר הסכסוכים.