להעלאת חוק הגולן בכנסת קדמו הצגתו בפני חברי הממשלה וההצבעה עליו. ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, הציג בפני חברי הממשלה את חוק רמת הגולן, שאותו התכוון להעביר בכנסת כבר באותו יום – 14 בדצמבר 1981, בשעה 4 אחר הצהריים.

לאחר הצגת החוק והנימוקים לתמוך בו, כפי שהוא התכוון להציג בכנסת, ערך בגין ניתוח מדיני של המצב, שכלל את ההשלכות האפשריות לדעתו של החוק על היחסים עם ארה"ב.

הסביר בגין לשרים: "אני רוצה להסביר עכשיו מהם הנימוקים לכך שאני מביא הצעה זו היום. ביחס לרמת הגולן, יש למעשה קונצנזוס לאומי לאמור, שגם אם ייפתח, אי פעם, משא-ומתן על חוזה שלום בין ישראל לסוריה, ישראל לא תרד מרמת הגולן. גישה זו משותפת גם לנו, גם ל'מערך', גם לסיעות קטנות בכנסת, למעט רק"ח כמובן. השאלה הייתה תמיד מתי לעשות את המעשה ולהחיל את המשפט, השיפוט והמינהל – אלה המלים שנלקחו מחוק מסגרת 1967 ביחס לשטחי ארץ ישראל – על רמת הגולן. אך אנו לא יכולים, בקשר לרמת הגולן, להסתמך על חוק זה, כי ארץ-ישראל – מבחינה משפטית, לא מבחינה היסטורית – היא ארץ-ישראל בגבולות המנדט, ועל פי ההסכם בין צרפת לבין בריטניה נקבע הגבול בין סוריה לארץ-ישראל 10 מטרים מזרחה מחוף ים כנרת, ולא על רמת הגולן.

מובן מאליו, שכולנו יודעים שארץ-ישראל כללה את רמת הגולן. אך – וזאת אני גם מציע בפומבי – היו ימים שבהם מעצמות קולוניאליות קבעו גבולות באופן שרירותי. היום אין שום חשש לומר זאת. שתי מעצמות קולוניאליות, באופן שרירותי, החליטו שהגבול הצפוני של ארץ ישראל לא יעבור על רמת הגולן, אלא מתחת לרמת הגולן; והעובדה שהן עשו כך, רק מוכיחה שהן עשו זאת בשרירות לב. זו הבחינה ההיסטורית.

אולם יש כמובן בחינה ביטחונית, שפירושה קיום חיים, ללא שפיכות דמים, לעשרות אלפי אזרחי ישראל, הגרים בגיא ובעמק. במשך כמעט עשרות שנים, כאשר הסורים היו למעלה על רמת הגולן, הם הוכיחו לנו למה הם מסוגלים: לשפיכות דמים מתמדת נגד האוכלוסייה האזרחית שלנו בקיבוץ, במושב ובעיר. מרמת הגולן הם יכלו לפגוע – ופגעו – ברובים, לא רק במכונות ירייה, במכונות ירייה ולא רק בתותחים, באוכלוסייה האזרחית שלנו; עד שבימים עברו, כפי שאני זוכר, נוצרו לנו 'ילדי מקלטים' בצפון הארץ, מתחת לרמת הגולן, כלומר ילדים שחיו במקלטים לא ימים, אלא חודשים תמימים.

עכשיו יש נימוק שלישי – נימוק מדיני. השאלה היא אם מתוך תקווה שיתנהל משא ומתן לפי התנאים שנקבעו בקווי היסוד של הממשלה – והם משותפים בתוכן גם לאופוזיציה – להמתין ללא גבול ליום, או לשעה, שבהם שליטי סוריה יאמרו שהם מוכנים לנהל אתנו משא ומתן על שלום. לנו לא היו בעניין זה שום אשליות. אף על פי כן, מילאנו חובתנו וקראתי פעמים מספר, מעל במת הכנסת, לנשיא סוריה לבוא לירושלים, או שיסכים שאני אבוא לדמשק, כדי לנהל משא-ומתן על חוזה השלום. הוא סירב כל הזמן, כלומר, כמעט 15 שנים תמימות. אך העיקר הוא הסירוב האחרון, משום שיש בו הגדרות ונימוקים החייבים להזהיר אותנו מפני כל דחייה נוספת.

אני רוצה שחברי הממשלה יידעו שאנו יודעים מה קרה בפאס (בוועידת פסגה של מדינו ערב). שם אמר שר החוץ הסורי בערך את הדברים הבאים: 'אני מתנגד לתוכנית השלום של פאהד. אסור לערבים להגיש שום תוכנית שלום. אנו חייבים להיות מוכנים לחכות אפילו מאה שנה ויותר, עד אשר תיחלש העוצמה הצבאית של מדינת ישראל, ואז נפעל'. אלה דברים מדויקים, והאמינו לי שאנו קיבלנו אותם ממקור שאין שום ספק לגבי מהימנותו. מובן מאליו ששר החוץ הסורי דיבר בשם אסאד. מובן מאליו, שדווקא בחברה אינטימית – זה לא היה בוועידה של שרי החוץ, אלא בוועידת פסגה, אשר נסתיימה כפי שנסתיימה – מדברים גלויות. שם מניחים ששום מלה לא תצא החוצה, כפי שאני, בדרך, מניח שלא יקרה בממשלה. אך עובדה היא, שכך אמר.

בא אסאד אתמול ומאשר, בראיון לעיתון כווייתי, שחדאם דיבר מגרונו, והוא עוד מרחיק לכת ואומר בפומבי: "אפילו עם אש", לא יכיר בישראל, בגלל העניינים הטקטיים שלו – זה משפט יפה – סוריה לעולם לא תכיר בישראל ואסור לערבים לעשות שלום עם ישראל. הערבים צריכים לחכות – וכאן דיבר אסאד בכיוון הפוך מחדאם – לא עד שתיחלש עוצמתה הצבאית של ישראל אלא עד שהערבים יתחזקו ויוכלו להכתיב תנאי שלום למדינת ישראל. אני רוצה לשאול, האם אחרי הדברים האלה מדינת ישראל צרכה לחכות חמישה דורות ויותר, כדי ששליטי סוריה יסכימו לדבר איתנו על שלום? אנו צריכים לחכות עד שתיחלש עוצמתנו הצבאית? אנו צריכים לחכות עד שהערבים יתחזקו ויוכלו להכתיב לנו תנאים? דברים אלה נאמרו לא רק בפאס אלא בפומבי, במסמך.

ובכן, איש לא יוכל לבוא אלינו בטענות שאנו מפרים איזה שהוא הסכם, במקרה זה הסכם קמפ-דייויד. נכון שבהסכם קמפ דייויד גם סוריה נמנית על המדינות שאליהן יש פנייה לנהל משא-ומתן על שלום, אך סוריה הפרה הסכם זה. באופן עקשני, לא רק שהיא מסרבת לעשות שלום, אלא אומרת מתי תהיה מוכנה לנהל משא ומתן – כשאפשר יהיה להכתיב לנו את התנאים, או כשתיחלש עוצמתנו הצבאית. כמובן, עוצמתנו הצבאית לא תיחלש על-ידי שום ממשלה.

כל ממשלה בישראל – כל הממשלות שקדמו לנו וכל הממשלות שתבואנה – תדאגנה לכך שעוצמתה הצבאית של ישראל לא תיחלש, לא באופן יחסי ולא באופן מוחלט. אך זו העמדה הסורית. לכן היא זורקת הימה את הסכם קמפ-דייויד. איש לא יוכל לומר שאנו הפרנו את הסכם קמפ-דייויד, נוכח המעשים בעבר ונוכח ההודעות בפומבי של שליטי סוריה. את חוזה השלום עם מצרים בוודאי שאיננו מפרים, כי זה חוזה שלום בין שתי מדינות ואין לו כל קשר עם סוריה.

עד כאן הנימוקים, שברשות החברים אני רוצה להביא היום בפני הכנסת, בפתיחת הדיון.

עכשיו אני חייב להביא את הניתוח המדיני, שאני עשיתי לי. אם נקבל את ההחלטה, נלך היום לכנסת עם חוק זה ונשתדל להעביר אותו, עוד הערב. ובכן מה הניתוח המדיני שלי? מוריי ורבותיי, כמובן שזה צעד נועז ויהיו לנו בעיות אחרי צעד זה. אני בטוח שארה"ב תשגר אלינו מחאה, תודיע שזה צעד חד-צדדי, היא אינה מכירה בצעדים חד-צדדיים והיא חושבת שצעד זה אינו בר-תוקף. בערך כך אקבל איגרת מהמזכיר הייג או מהנשיא רייגן. אז נשיב מה שיש בפינו, מתוך הכרה מלאה של צדקתנו. אני לא חושב שממשלת ארה"ב התרשמה מהנימוקים החשובים מאד שלנו, לגבי אספקת הנשק ההתקפי לערב הסעודית. אני חושב שבכך מתבטאת ריבונות, שאנו עושים מעשה ריבוני, עם כל הכבוד לארה"ב, ידידתנו הגדולה, שרק עכשיו חתמנו איתה על הסכם חשוב מאד בתחום שיתוף הפעולה האסטרטגי. אך מדובר בחיינו ובעתידנו ומי יכול להכתיב לנו, אחרי 15 שנים תמימות מאז גמר מלחמת ששת הימים, אחר כל הסירובים לדבר איתנו? אך נחיה ונשיב כפי שצריך…

אני חושב שאנו נקבל מחאות רציניות שאין לזלזל בהן. אני חושב שיזמנו את מועצת הביטחון והיא תקבל החלטת גינוי חריפה ביותר. בהחלטה זו ייאמר, שהמעשה שעשתה ישראל הוא חסר-תוקף ומעשה תוקפנות. יתכן שארה"ב תצטרף להחלטה זו ולא תטיל וטו; יתכן שתימנע, אך בהחלט ייתכן שההחלטה תתקבל פה אחד. זה צעד נועז, צריך לצפות לכל מיני תוצאות מדיניות. העם, לדעתי, בעניין זה יהיה מלוכד".