אחד הדברים החשובים ביותר בחייו של אדם, היא יכולתו להיות עצמאי – לנהל את חייו באופן מלא, תוך שליטה מלאה על תהליך קבלת ההחלטות שלו והיכולת להשפיע ולבחור את מסלול חייו. הדבר נכון לתחום הלימודים שכל אחד ואחת מאתנו בוחרים, דרך בני ובנות הזוג שלנו ועד ומקום המגורים. מדובר במושג חשוב כל כך, שלא אחת אנחנו מוכנים לעמוד על הרגליים האחריות שלנו על מנת לשמר אותו. מספיק לפתוח טלוויזיה, עיתון או כל אמצעי תקשורת אחר, כדי לראות עד כמה העצמאות שלנו כבני אדם אינדיבידואלים היא חשובה לנו ובצדק, הרי מדובר באחד המרכיבים הבסיסיים בכל דמוקרטיה המכבדת את עצמה. ליברליזם, במובן החברתי שלו, הדוגל בזכויות האדם והאזרח, לנהל את חייו באופן עצמאי. בין השאר הדבר נכון גם לזכות לחופש הדת.

חופש הדת – זכות יסוד

לפני שניגע בנקודה עצמה, הרשו לי רגע לחזור לשיעורי האזרחות בתיכון ולבחון מה בדיוק אומר חופש הדת במדינה דמוקרטית. על פי הפסיקה המקובלת בישראל, המשקפת במידת מה את תכליתו של חופש הדת "…כל אדם רשאי לחיוב בה באמונתו ולעבוד את אלוהיו על פי דרכו ועל פי הכרתו, ורשויות המדינה שבה שוקדות על כך, כי איש לא יירדף בשל אמונתו הדתית או בשל היעדרה"[1]. פס"ד זה, אשר ניתן בעקבות עתירה של אחת, איילין דורפלינגר, כנגד שר הפנים בגין סירובו לאפשר לה לעלות ארצה בשל השתייכותה לדת הנוצרית, משקף למעשה את האמונה הבסיסית בדמוקרטיה הישראלית בנוגע לחופש הדת – זכותו של כל אחד מאתנו לחיות על פי אמונתו ולעבוד את אלוהיו על פי ראות עיניו ומבלי שיירדף על כך. חלקו האחרון של המשפט הוא משמעותי ביותר, שכן כאן נעוצה נקודה כאובה ביותר. החופש שלנו לדת נפגע על ידינו עצמינו.

במדינת ישראל של ימינו, בוחר כל אזרח לאמץ לו את הערכים העקרוניים המשמעותיים לו ביותר מבין מגוון הערכים המוצעים בפנינו במהלך חיינו. במקרים רבים הבחירה הזו גם מובילה אותנו לתמוך בדעה פוליטית כזו או אחרת, שבתורה מושכת אותנו לשים פתק מסוים בקלפי ולקחת חלק בפעילויות פוליטיות שונות, המשקפות את הערכים הללו. ברור מאליו כי הבחירה בין הערכים הללו לא דומה אצל כל אחד ואחת, זה הוויכוח הארוך ולעתים המתיש הזה, עליו מבוססת הדמוקרטיה ובלעדיו היא אינה יכולה להתקיים. למרות חילוקי הדעות האפשריים בין ההעדפות השונות סביב העקרונות הללו, ישנו עיקרון אחד אשר עליו אין עוררין כי על כולנו לפעול להנחילו ולשמרו ברבים – ערך הסובלנות. מילה המתארת מונח בסיסי אך חשוב מעין כמוהו, הקורא לנו להתייחס לאחר ולשונה בכבוד, הבנה וקבלה, גם מבלי שאנו מסכימים עם דעתו.

בימינו, הרבה אנשים, הן בישראל והן מחוצה לה, יעמדו על קרנות המזבח למען ערך הסובלנות ויעשו הכול על מנת לקיים את חירותו של האחר. בין אם אלו מצעדים והפגנות הקוראים לנו להכיר בזכותו של האחר לאהבה וזכויות שוות ובין אם אלו מאבקים ארוכים שאנו עורכים על מנת לשמר את מערכות החינוך שלנו בהתאם לתפישת העולם שלנו. אך לנוכח כל זה, ניכר כי דווקא במקרה של חופש הדת, ערך הסובלנות חווה שחיקה כמעט יום יומית. כאילו נמצא במרכזה של זירת אגרוף, חוטף ערך הסובלנות מכות דווקא מכיוון לא צפוי – החברה האזרחית.

על פניו, נראה כי כאן יגיע החלק בו נאמר כי שני קיצונים, זה הדוגל באדיקות דתית מלאה וזה הדוגל בחופש מוחלט מדת ומהדת בכל מקום שהוא, הם אלה המכים בסובלנות הדתית, בעודם מושכים כל אחד לכיוונו את עקרונות החיים בישראל. באמירות של "פחות מדי" או "יותר מדי" דת במרחבים ציבוריים או בחיים האישיים שלנו, נוהג כל צד כאילו הצדק והאמת נמצאים רק אצלו ואם רק נפקח את עינינו נבין שהוא צודק ונלך אחריו. אין ספק כי בשל כך נשחק ערך הסובלנות ועוד בעבור ויכוח שכמות הזרמים בדתות השונות מוכיחה כי הוא לעולם לא יוכרע. אך למרות זאת, אלו לא הקיצונים אשר פוגעים פגיעה אנושה בערך הסובלנות לדת. הנקודה אותה אני רוצה להעלות נסובה סביב שאלה אחת פשוטה – האם עצם העבודה שאדם יהודי מכריז בישראל כי הוא שומר כשרות\שבת מבלי לקרוא לעצמו דתי, היא פשע?

אז לא, כמובן שלא מדובר בפשע, הרי אדם חופשי לחיות על פי אמונתו, אבל הנה אנקדוטה מעניינת. בשנה החולפת זכה אדם לחיות כשנה בקהילה יהודית אחת, לא גדולה, בקנדה הקרה.

בכל יום שישי, מתחלקת הקהילה בין שלושת בתי הכנסת, בהן הקהילות כמעט ולא משתנות עם השנים. האחד ההולך לבית הכנסת הרפורמי, ימשיך ללכת אליו וזה ההולך לאורתודוקסי, לעולם לא יטעה ויגיע לזה הקונסרבטיבי. על פניו נראה שקהילה זו אמורה לסבול ממתחים ועוינות הדדית בין חלקיה אך בפועל מדובר דווקא בקהילה מגובשת למדי, בעיקר סביב יהדותה. מה הסוד לכך אתם שואלים? – סובלנותם הרבה של חברי הקהילה לזכותו של כל אחד מחבריה, לנהוג ולפקוד את אי אילו מבתי הכנסת המייצגים מבחינתו את יהדותו. במקום שכזה, לא שופטים חברי הקהילה את מידת שמירת הכשרות של כל אחד מחבריה, אלא מודדים אותם על פי ערכם כבני אדם. לשאלת מידת אדיקותו בדת של אדם, כלל אין ערך.

נשאלת השאלה, האם אפשר לומר שגם בישראל מתקיימת מציאות כזו? התשובה היא לצערי, עדיין לא.

הפרדת דת ומדינה

סקר שנערך לאחרונה במסגרת המחקר השנתי של עמותת חדו"ש, מציג תמונה לפיה יותר ישראלים מבקשים להפריד את הדת מהמדינה. מדובר במגמה קבועה אשר עולה עם השנים ויתרה מכך, הסקר אף מצביע על כך שיותר ישראלים מבקשים שלא להתחתן ברבנות, מאמינים שישנה "הדתה" של מערכת החינוך והיו מעדיפים לראות יותר חרדים צעירים עולים על מדים ומתגייסים לצבא. בין אם נסכים עם תוצאות הסקר ובין אם לאו, ניכר כי הוא מצביע על תמונה מאד ברורה – נושא הדת, לא רק במרחב הציבורי אלא גם בשיח החברתי, הופך ליותר ויותר "נפיץ". הדבר מתבטא לא רק בכתבות שונות בתקשורת, המאירות את הנושא בכל מיני זוויות לא מחמיאות לעתים, אלא גם בשיח שלנו בינינו. שיח הנסוב סביב סוגיות אישיות ופרטיות לכל אדם כגון שמירת כשרות, נישואים ברבנות ושמירת שבת, החלטות אשר כל אדם מחליט בינו לבין עצמו, כיוון שהן נוגעות לו בלבד.

על פניו נראה כי מדובר בהחלטה שמאד קל "לעכל" אותה מבחינה ליברלית, כיוון שמדובר בהחלטה שעושה אדם בינו לבין עצמו ומבצע אותה בביתו. הרי כל עוד הוא אינו מבקש ממני ומאנשים אחרים ללכת בעקבותיו, איזו בעיה יש לנו לקבל את ההחלטה הזו? למרות התשובה הפשוטה המציאות בפועל שונה למדי ונראה כי ברגע שאדם מודה ומודיע ברבים על ההחלטה כזו, הוא מיד משויך לאחד מן "המחנות" בוויכוח סביב שאלת הדת. למן הרגע הזה, אותו אדם "מתויג" באופן אוטומטי, ונבחן על פי מדד "אויב או חבר".

"מה קרה? החלטת לחזור בתשובה?", "אבל תסביר לי למה אתה מפריד כלים?! אני לא מבין!", "אחי מה יש לך? משעמם לך בחיים? למה אתה צריך קידוש?". כל אלה הן לא שאלות דמיוניות, אלה שאלות אמתיות שנשאלות כמעט מדי יום. לעתים השאלות הללו נשאלות מתוך סקרנות אמתית לדעת ולהכיר יותר לעומק. אבל מאידך, לעתים נובעות השאלות הללו מתוך ביקורת סמויה או גלויה על החלטה של אדם יהודי לממש את יהדותו כראות עיניו. במציאות שכזו, נראה כי הזכות הבסיסית של אדם בישראל לעבוד את אלוהיו על פי ראות עיניו ויחד איתה גם ערך הסובלנות, עומדים למבחן. למעשה, עד כמה שנטען שזה לא המצב, אלה לא הליברליזם והפלורליזם המפעילים אותנו, אלא הסגידה הבלתי נגמרת ל"פרוגרסיביות", למקום הזה שבו הדת נעלמת או מקבלת מקום משני ולא חשוב בחיינו, ובמקומה נכנסים ערכים אנטי-דתיים לתמונה.

מעורבות דתית ולא התערבות דתית

עד כאן נראה שמדובר בתמונה עגומה, אבל אותו סקר שהוזכר קודם, מצביע על נתון מעניין נוסף. רוב הישראלים טוענים שהם דווקא בעד מעורבות של יהדות התפוצות בקידום חופש דת והפלורליזם בישראל, כמו בנושאי מתווה הכותל וחוק הגיור. הנתון הזה מעניין ואף חשוב, מכיוון שהוא פותח לנו את הדלת לכיוון הסבר אפשרי לתופעת הסלידה הגוברת מן הדת, אשר לא נובעת עקב סלידה ליהדות, אלא דווקא עקב התחושה הגוברת כי קיים מונופול אורתודוקסי על השאלה "מיהו יהודי?". מדובר למעשה במעין "מרידה" במוסכמות אשר מטרתה להתריס כנגד אותו מונופול מדובר, תו כמיהה לפתיחת הדיון גם לזרמים נוספים ביהדות. מסיבה זו, חשוב שנקפיד לומר את הדברים האלו לאשורם ולא לאפשר להם להיאמר בין השורות, בדמות ביקורת נוקבת על בחירות חייהם של חברינו על מידת אדיקותם לדת.

בסופו של יום, אסור לנו לשכוח, "…כל אדם רשאי לחיוב בה באמונתו ולעבוד את אלוהיו על פי דרכו ועל פי הכרתו" וחובתנו שלנו, היא להיאבק יחד על מנת לשמור על הזכות הזו ועל ערך הסובלנות הנובע ממנה. אם ברצוננו לפתוח את הדלת לזרמים נוספים ביהדות, עלינו לפתח את השיח על הנושא ולזכור כי המכנה המשותף לכולנו הוא היהדות שלנו, שהיא למעשה הבסיס לכל מה שבנינו כאן.

[1] מתוך פס"ד בג"ץ 563/77 דורפלינגר נ' שר הפנים, מתוך אתר "תקדין" – http://www.takdin.co.il/Searchg/_hd_1949790.html

שי יוסיפוב הוא איש הסוכנות היהודית וקרן היסוד – המגבית המאוחדת לישראל. מוסמך האוניברסיטה העברית בחקר, יישוב וניהול סכסוכים ובוגר החוג ליחסים בינ"ל ומדעי המדינה, בעל ניסיון בתחום קשרי החוץ, הדיפלומטיה הציבורית והמדיה. 

מגזין 'חרות 2.0' משמש במה למחשבה לאומית ליברלית ומארח כותבים מכל הקשת המחשבתית.
המאמרים המתפרסמים באתר מייצגים את דעת כותבם בלבד והם אינם מייצגים את דעת מרכז מורשת בגין.