בין אם זה היה הצורך להראות לתושבי פולין כי הקהילה היהודית נאמנה ומכירת תודה לבית הזמני שהתאפשר להם להקים ובין אם זה היה בעקבות הצורך לשנות את המיתוס בדבר חולשתם של היהודים, הקהילה היהודית ראתה לעצמה כחובה לקחת חלק פעיל בהגנת הממלכה. מתחילת המאה החמש-עשרה אנו מוצאים במקורות שונים אזכורים על השתתפות יהודים במלחמות של הרפובליקה של שתי האומות (האיחוד הפולני-ליטאי). יהודים רבים לקחו חלק בתור הזהב הפולני שבמהלכו השתרעה הממלכה על שטחי מדינת פולין, כמו גם על חלקים ממה שהיום אוקראינה, לטביה, ליטא, אסטוניה, רוסיה הלבנה. מידע רב ומפורט יותר על לחימתם של חיילים יהודים בשורות הצבא הפולני מגיע מתקופת המרידות הלאומיות. בתקופה זו חולקה פולין על ידי רוסיה, פרוסיה ואוסטרו-הונגריה. יהודי פולין הצטרפו למרידות הפולניות כנגד חלוקות אלו ורשמו פרקים מפוארים במאבק על חידוש עצמאותה, מרידות שהסתיימו בכישלון ומחיר דמים יקר ששילמה הקהילה היהודית.
במהלך המרד הראשון ב-23 באפריל 1794 בפיקודו של הגנרל תדיאוש קושצ'ושקו, שהביא עימו את רוח המרד ממלחמת העצמאות האמריקאית, הוקמה יחידה מתנדבים יהודיים של המליציה האזרחית. בשלב מתקדם יותר של המרד פרסם יהודי בשם ברק יוסלביץ קול קורא ביידיש ליהודי פולין להצטרף ללחימה. לקריאתו נענו 500 גברים, שיצרו יחד את גדוד הפרשים היהודי שנקרא הגדוד היהודי הראשון מאז ימי בית שני. ללוחמים היהודים הובטח להמשיך ולגדל את זקניהם ולכן כונו על ידי היחידות הלוחמות הפולניות כגדוד בעלי הזקנים. בנוסף התאפשר להם לקיים מטבח כשר נפרד ופטור מאימונים וטקסים בימי חג יהודים ובשבת. הגדוד גילה תעוזה רבה בקרבות בהם השתתף אך לבסוף עם כישלון המרד נאלץ לסגת לרובע פראגה בוורשה. הצבא הרוסי המאומן ומחומש היטב סגר על גדוד הפרשים ובקרב ב-4 בנובמבר 1794,שנערך עד לנפילתו של החייל היהודי האחרון, הובס הגדוד ומפקדם הנערץ, ברק יוסילביץ, שנפצע בקרב נשבה על ידי הרוסים אך הצליח להימלט. כשחזר לאיתנו הצטרף יוסילביץ לצבאות המורדים והמשיך להילחם למען עצמאות פולין. בשלב מאוחר יותר הצטרף לגדוד הפולני תחת צבא נפוליאון שנלחם למען שחרור פולין ושם מצא את מותו בקרב נגד הצבא האוסטרי ב-8 במאי 1809. עוד בחייו הפך ברק יוסלביץ’ לשם דבר ליהודי הפולני המפורסם ביותר הלוחם למען עצמאות פולין ומודל לחיקוי לדורות הבאים.